החלטה בתיק בש"א 8292/07

            בקשת רשות להגן

1.     לטענת התובעת, כמפורט בכתב התביעה, במהלך שנת 2003 היא הפקידה בידי הנתבע, אשר הציג את עצמו כיועץ השקעות, סכום של  3,333,491 דולר, זאת לשם השקעה והפקת רווחים. חרף ההסכמה שבין הצדדים, לפיה יושקעו, כאמור, הכספים עבור התובעת ולטובתה, הוברר לתובעת כי הנתבע "רשם את הכספים ואת ההשקעות על שמו ואף ביקש וקיבל ללא ידיעת התובעת וללא הסכמתה ובניגוד לרצונה הלוואות שונות תוך הבטחת ההלוואות באמצעות אותן השקעות אשר רשם על שמו ובכך איבד את כל הכספים אשר הועברו לסילוק ההלוואות" (סעיף 3 לכתב התביעה). מוסיפה התובעת וטוענת כי במהלך שנת 2006, משנדרש הנתבע להשיב את הכספים אשר נמסרו לידיו, חתם, ביום 15/3/06, על הצהרה בדבר חובותיו לתובעת, וביום 4/7/06 חתם על הצהרה נוטריונית לפיה הוא אכן מאשר כי קיבל את הכספים לידיו והתחייב להשיבם לתובעת (נספחים א-ד לכתב התביעה).

        בנוסף, מסר הנתבע לידי התובעת 3 שיקים החתומים על ידו, האחד ע"ס 5,000,000 ש"ח, השני ע"ס 5,950,000 ש"ח והשלישיע"ס 2,190,000 ש"ח, כבטחון  להחזר הכספים. אולם, משהופקד השיק הראשון, הוא לא נפרע בהעדר כיסוי מספק והוברר כי חשבון הנתבע מוגבל (העתקי השיקים -נספח ה'). עוד הפנתה התובעת לכך שביום 6/8/07, במסגרת דיון בבקשה למתן צו מניעה כנגד הנתבע, הצהיר הנתבע כי אינו חולק על חובו לתובעת, לפחות בנוגע עם סך של 2,150,000 דולר, והעלה טענות בנוגע עם יתרת הסכומים. באותו מעמד, התחייב הנתבע להשיב את הסכום שאינו שנוי במחלוקת עד ליום 20/9/07, אולם לא עשה כן עד היום (פרוטוקול הדיון - נספח ו', ההחלטה בבקשה להארכת המועד לתשלום - נספח ז').

        לאור האמור, עותרת התובעת לחייב את הנתבע בהשבת סך השווה ל - 2,150,000 דולר.

        טענת הנתבע

2.     הנתבע טוען הן להעדר יריבות עם התובעת והן כנגד התביעה גופה. באשר לטענת העדר יריבות, טוען הנתבע כי "הכספים בהם עסקינן, אינם שייכים כלל ועיקר למשיבה... אמנם למשיבה היה  תפקיד וקיים תפקיד נכבד בהתקשרות עם בעלי הכספים, ואולם תפקיד זה אינו מקנה לה הזכות לתביעה..." (סע' 4.1 - 4.2 לתצהירו).

        באשר לגופו של עניין, הנתבע מאשר כי במהלך שנת 2003 הועברו לידיו כספים לצורך השקעתם בחו"ל והוא אמור היה להשיבם במהלך שנת 2008 "לגורם שמסר לי אותם" לאחר ניכוי שכר טרחה, אולם בעקבות לחצים שהופעלו עליו, הוא העמיד בטוחות:  האחת, משכון חלקת הקרקע בשטח 4.7 דונם בשועפט שערכה, לטענתו, עומד ע"ס 2,300,000 דולר. מקרקעין אלה טרם נרשמו על שמו אך קיים, לטענתו, פסק דין הצהרתי מיום 14/9/04, בת.א. 3194/04 של בית משפט זה, המורה על רישום אותם מקרקעין בשמו. מאחר שבעת המישכון טרם נרשמו המקרקעין בשמו נערך על ידו יפוי כח לטובת מר עיסאם עבד אלעזיז אחמד חליל, מנהל הכספים של התובעת.

3.     מוסיף הנתבע וטוען כי התובעת מימשה את המקרקעין באופן שדיווחה לשלטונות המס על עיסקה בינה ולבין הנתבע (ר' נספח ג' לתצהירו). ניסיונו של הנתבע למנוע עסקה זו, במסגרת הליך של צו מניעה כשל, וההסכם אליו הגיע עם התובעת במהלך אותו דיון לא בוצע על ידו "מסיבות שאין המקום לפרטן" (סעיף 5.5.2 לתצהירו). לפיכך, כך לטענת הנתבע, מימשה התובעת את הבטוחה שהועמדה לרשותה, ולא רק זאת, אלא שלאור הגדלת זכויות הבניה במקרקעין, הגדלה שבאה בעקבות פעולותיו, עומד ערך הקרקע על סך של 3.5 מיליון דולר.

4.     עוד טוען הנתבע כי במהלך שנת 2007 העביר לבעלות התובעת שתי דירות שאמורות היו להיבנות בפרוייקט אחר, זאת כמפורט בנספח ה' לתצהירו. בנוסף, טען הנתבע לזכותו בשכר טרחה מהתובעת בסך 1,925,000 דולר.

5.     בחקירתו של הנתבע, אישר הנתבע כי בהליך צו המניעה  הוצהר על ידו (בסעיף 31 לתצהירו באותו הליך) כי בבעלותו רק 16% מהמקרקעין שהזכויות בהם הועברו לתובעת והוא הוסיף בחקירתו: "בזמנו זה היה נכון". לטענתו, היתרה הייתה בבעלות משקיעים נוספים שפירט את שמותיהם. כיום, לטענתו, הוא הבעלים היחיד של המקרקעין אך הוא חייב להשיב למשקיעים את השקעותיהם.

        בש"א 2060/08

6.     לאחר שהגיש הנתבע את בקשותו לרשות להגן, פנה בבקשה נוספת, בבש"א 2060/08, להתיר לו לצרף נימוקים נוספים להגנתו, שעיקרם בעובדה שעוד ביום 31/7/07, הגישה התובעת, בבית משפט השלום בירושלים, תובענה כנגדו לצו מניעה קבוע ובקשה לצו מניעה זמני. באותם הליכים פורטו טענות התובעת כלפי הנתבע, וכמפורט לעיל, ובין היתר אוזכר מתן יפוי הכח על ידי הנתבע בנוגע עם המקרקעין, תוך שנאמר בבקשה לצו המניעה הזמני כי חתימת הנתבע על יפוי הכח הבלתי חוזר נעשתה לשם העברת הבעלות במקרקעין על שם התובעת. אותו הליך, כך נטען, נזנח על ידי התובעת.

דיון

7.     טענת הנתבע בנוגע עם העדר יריבות: טענה זו, פרט להיותה סתמית ובלא כל ביסוס, אינה מתיישבת כלל ועיקר עם נספח א' לכתב התביעה, שם מצהיר ומאשר הנתבע כי קיבל לידיו סך של 3,333,491 דולר לצורך השקעה, כספים אלה נמצאים בחשבונות והשקעות שעל שמו והוא מצהיר כי: "כספים אלה הם בבעלות האוניברסיטה ירושלים הפתוחה ו/או תוכנית הלימוד הערבית הפתוחה..." כאשר בסעיף 1 לאותה הצהרה מאשר הנתבע כי הוסמך להשקיע את הכספים של שני גופים אלה. דברים דומים מפרט התובע ביפוי הכח, נספח ג' לתביעה, לרבות שעור חובו בסך 3,333,491 דולר. מכאן, שדין טענה סתמית ובלתי מבוססת זו - להידחות.

        באשר לשעור חובו של הנתבע:

8.     קיימים המסמכים, נספחים א - ד לכתב התביעה, בהם מפרט הנתבע במפורש ובבהירות את עובדת קבלת הכספים וחובתו להשיבם. לכך מצטרפים השיקים, נספח ה' לתביעה, ע"ס כולל של 13,140,000 ש"ח. בנוסף, בהליך בבש"א 6407/07, בקשה לצו מניעה מטעם הנתבע, התחייב הנתבע להעביר לחשבון נאמנות סך של 2.3 מיליון דולר, בתוך 45 יום (מיום 6/8/07). עוד הוסכם כי עם העברת הסכום יבוטלו הערבויות אותן המציא הנתבע, למעט זכויות הנתבע במקרקעין, זכויות העומדות על 16%. עוד נקבע, כי לאחר העברת הסכום כאמור בהסכמה, ימונה רואה חשבון אשר יבדוק האם נגרם הפסד כתוצאה מפרעון הכספים טרם המועד, האם הופק רווח מיום 30/4/05 כתוצאה מהשקעת הכספים, ומהו שכר הטרחה לו זכאי הנתבע. בקשתו הסתמית של הנתבע להארכת המועד להעברת הכספים, נדחתה אף היא (ר' פרוטוקול מיום 7/10/07. באותה החלטה אף צויין כי מדובר בבקשה סתמית).

        הכללים לסדר דין מקוצר

9.     מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר היא למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ר': ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו(3) 518, 524; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהד' שביעית, 1995), בעמ' 675). לפיכך נפסק כי גם מי שההגנה שבפיו דחוקה וסיכוייו לדחיית התביעה נגדו קטנים, יקבל מתן רשות להתגונן. לעומת זאת מי שהגנתו "הגנת בדים" תידחה בקשתו למתן רשות להתגונן (ר': ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל (פורסם באתר נבו); ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ, פ"ד מב(1) 721; ע"א 1266/91 קרן נ' בנק איגוד, פ"ד (4) 193, 196). הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן אינו בא במקום המשפט עצמו. אשר על כן במסגרת הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן אין בית המשפט רשאי לקבוע עובדות או לקבוע מהימנות עדויות ואף טענה שהעלה הנתבע בעל-פה כנגד מסמך בכתב יכולה לבסס הגנה לכאורה (ר': ע"א 454/65 סלבין נ' גליק, פ"ד כ (2) 15; זוסמן, שם בעמ' 675-676, 678). ככל שהנתבע הציג הגנה לכאורה יש ליתן לו רשות להתגונן ואין לבדוק כיצד יצליח להוכיח את הגנתו או מהו טיב ראיותיו (עניין אלפי לעיל). בשלב מתן רשות להתגונן מוטל על הנתבע עול הוכחה מצומצם, אך עם זאת נדרש ממבקש הרשות להתגונן להגיש תצהיר הנכנס לכל פרטי העובדות עליהן הוא מבסס את טענת הגנתו (ר': ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עירית חולון, פ"ד נג(1) 390, 400).

יפים לענייננו הדברים שאמר כב' הנשיא שמגר בע"א 89/248 החברה הכללית למוסיקה נ' Warner, פ"ד מו(2) 273: